שאלה:
רציתי לדעת למה ערך האדם יותר מקודש משל האדם - החיים, למה בשביל האדמה צריך למות? לתת את / להקריב את הדבר הכי חשוב ויקר שלנו - החיים. במה האדמה יותר מקודשת שהיא שווה כל כך הרבה יתומים, אלמנות, אלמנים, פצועים וכו’?

תשובה:
א. אין עם בעולם שיסכים לוותר על שעל אדמה מאדמתו, גם אם הדבר יגרום לשפיכות דמים. כי על מולדת לא מוותרים וגם על שעל אדמה של מולדת לא מוותרים, גם במחיר דמים. עצם המחשבה הזו של ויתור על חלק מאדמת המולדת מעידה על חוסר בריאות לאומי. מחלה זו היא תוצאה של הגלות הארוכה והצרות הקשות שעברו עלינו. אך אנחנו צריכים לשאוף לחזור לבריאות הטבעית של עם במולדתו.
ב. אנחנו מצווים במצוות התורה לכבוש את ארץ ישראל ולשלוט בכולה, וכיבוש מלחמה תמיד יש בו אבידות בנפש, ואף על פי כן התורה מצווה אותנו לכך. כדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם.
ג. ארץ ישראל היא ארץ החיים וכל ויתור על חלק ממנה הוא פגיעה בחיי האומה וביסוד קיומה. בלעדיה חיינו אינם חיים, אין כאן אדמה מול חיים אלא חיים כלל ישראליים מול חיים אישיים.

מקורות לדברי ובהרחבה בדברי הרב מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בספר לנתיבות ישראל במאמר "תמימים נהיה בתורה ובארץ".

אגב, אינני מתייחס לעצם המציאות שכל ויתור לא יביא שלום, אלא יגביר את הסכנות, אלא נגעתי בנקודות העקרוניות של השאלה.

(הרב זלמן ברוך מלמד)

בכל השנה, אם אדם אופה לחם עם שומן של בשר, או לחם עם חמאה, ואין עליו צורה מיוחדת שהוא לחם חלבי או בשרי, אסור לאכול את הלחם הזה, לא את הלחם החלבי עם חלב ולא את הלחם עם השומן עם בשר ואפילו לבד אסור, שמא ישכח ויאכל עם המין השני. ואם רוצה לעשות כן ולאכול ממנו, צריך לעשות לו צורה מיוחדת לפני האפיה. ומכאן נלמד על אותם אלה שמוכרים עוגות חלביות לחג, או בצקים בשריים למיניהם, אם יש בפנים גבינה ממש כמו בורקס וכדומה, אין בעיה משום שניכרת הגבינה מיד שחותך את העוגה. וכן אם הוא אפוי עם בשר, אין בעיה, כיון שהוא נראה בעין. אבל אם הוא רק שומן או רק חמאה, וגם אין לו שום צורה מיוחדת, אסור לאכול ממנו כלל, ואין לסמוך אם שם פתק על אותו הלחם או הלחמניה, שהוא בשרי או שהוא חלבי, כי זה יהיה רק לאחר מעשה, אבל לכתחילה אין לעשות כן

(הרב מרדכי אליהו)

חכמים תקנו ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".
על ידי הידיים אדם מסוגל לפעול בעולם, על ידן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, ואולי דווקא משום כך, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הוה, ויותר מכל אבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. וכשאנו רוצים להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, אנו נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים שחרית, אלא שנחלקו הראשונים כלפי מה בדיוק מכוונת נטילת הידיים בשחרית.
לדעת הרא"ש, מאחר שהידיים של האדם עסקניות הן, לא יתכן שבמשך שנתו אדם לא יגע בידיו במקומות המטונפים שבגופו, וכדי לטהר אותן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים.
והרשב"א כתב, שכל אדם נעשה כמי שנברא בכל בוקר מחדש, שנאמר : "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג).
אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה’, על ידי נטילת הידיים בשחרית.
במילים אחרות, לדעת הרא"ש נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א נטילה זו מהווה הכנה לכל מגוון פעילותו של האדם במשך היום.

(הרב אליעזר מלמד)

מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות". ואף שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזהו המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב, רשאי.

בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא "רשות" (פסחים קכ, א). אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך "על אכילת מצה", אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח "רשות", כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. ולפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו". וכן כתבו האבן עזרא והחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש. וכן נהג הגר"א. אמנם גם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.

(הרב אליעזר מלמד)

בשני אופנים אנו מבערים את החמץ מבתינו, באופן רוחני ובאופן מעשי. ההשבתה הרוחנית נעשית על ידי ביטול החמץ והפקרתו והחשבתו כעפר הארץ, שרק על חמץ ששייך לנו וחשוב בעינינו אנו עוברים באיסור בל יראה ובל ימצא, אולם מי שמבטל את החמץ ומחשיבו כעפר אינו עובר עליו. וכן אם מפקירו, כיוון שאינו שלו אינו עובר עליו.
בנוסף לכך אנו מבערים את החמץ באופן מעשי, בליל י"ד אנו בודקים את כל הבית מחמץ, וביום י"ד אנו מבערים אותו מבתינו.
ואף שמהתורה די בדרך אחת, תיקנו חכמים ליתר בטחון לבער את החמץ בשתי הדרכים: לבטלו בפה ולבערו מן הבית במעשה.
וזאת משום שלא רצו חכמים לסמוך על ביטול החמץ בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יבטלו את החמץ בלב שלם, וישאירוהו בביתם כדי שאחר הפסח יאכלוהו, וכיוון שלא ביטלו את החמץ בלב שלם, יעברו בהשהייתו באיסור בל יראה ובל ימצא. עוד חששו שמא אם ישאר חמץ בבית יבואו לאוכלו בטעות. לפיכך תיקנו לבערו באופן מעשי מן הבית.
וכן לא רצו לסמוך על הבדיקה בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יצליחו למצוא את כל החמץ שבביתם, ובפסח יראוהו וישתהו מעט קודם שישרפוהו, ובינתיים יעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. אבל אם יבטלו את החמץ לפני פסח, גם אם ישתהו מעט קודם שישרפוהו לא יעברו על האיסור.

בכלל מצוות כיבוד הורים הוא לירא מפניהם, כלומר להתייחס אליהם ביראת כבוד, שנאמר (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו". לכן צריכים הבנים להיזהר שלא לשבת במקום המיוחד לאב או לאם. דין זה אמור הן לגבי מקום המיוחד להם בשולחן האוכל, והן לגבי מקום המיוחד להם בעבודה או בבית הכנסת. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לבנים לשבת. למשל, במשפחות רבות יש שני שולחנות לאכילה, האחד בסלון שבו יש מקומות קבועים להורים, והשני במטבח, שסביבו אוכלים ארוחות פשוטות וכיוון שאין סביב שולחן המטבח מספיק מקומות, אין שם מקומות קבועים, ואף על פי שתמיד כשהאב נמצא הוא אוכל במקום מסוים, מכל מקום כיוון שבשעה שהוא לא נמצא רגילים גם אחרים לשבת באותו המקום, אין זה נחשב מקום המיוחד לאב, ומותר לילדים לשבת שם.

מצווה נוספת ישנה, לקום לפני האב או האם בשעה שהם נכנסים לחדר שהבן או הבת יושבים בו. לפיכך כל שרואה אחד מהוריו נכנס לחדר שהוא יושב בו, חייב לעמוד לכבודו עד שההורה יגיע למקום המיוחד לו או עד שיצא מן החדר. כיום ילדים רבים אינם נוהגים לקום לפני הוריהם, ואפשר לומר שכיוון שכך נהגו, סימן הוא שההורים מוחלים על כבודם בזה, וכידוע אב שמחל על כבודו - כבודו מחול, ואין עוון בכך שבנו אינו מכבדו, ובתנאי שלא יבזהו. בכל זאת יותר טוב לשאול את ההורים במפורש אם הם מוחלים על כבודם ומוכנים שבנם לא יקום לפניהם בעת שהם עוברים לידו.

(הרב אליעזר מלמד)

בקריאת פרשת זכור (דברים כה, יז-יט). אנו מקיימים את מצוות התורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. ותיקנו לקוראה לפני פורים, כדי לסמוך את המצווה לחג הפורים שבו אנו שמחים אל מחיית המן שהיה מזרע עמלק.
מה עשה עמלק שכל כך החמירה התורה בדינו, עד שצוותה למחות את שמו מתחת השמיים? עמלק היה האנטישמי הראשון. יש לעם ישראל בעייה בעולם הזה, כפי הנראה המסר האידיאלי והאמוני של עם ישראל מעורר את כל רשעי העולם לצאת ולהלחם נגדנו. לא כאן המקום להאריך במניעיהם של שונאי ישראל לדורותם, אך עובדה אחת ברורה, לא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה, מחורבן הבית, עבור דרך מסעות הצלב, האינקווזיציה, מאורעות ת"ח ות"ט ועד השואה הנוראה שפקדה את עמנו לפני חמישים שנה. ייכלו הדפים והדיו, והסיפורים על רישעות הגויים כלפינו לא ייכלו.
את כל זה עמלק התחיל. עם הקמתה של האומה בצאתה ממצרים, עוד לפני שהצלחנו להתגבש ולהתארגן, ללא שום התגרות וסיבה, בא עמלק ותקף. ואת מי? את העבדים היוצאים לחרות לאחר עבדות של מאות שנים.
עמלק הוא עם המבטא בעצם קיומו את שנאת ישראל, וממילא גם את שנאת התורה ושנאת הרעיון של תיקון עולם במלכות שד-י. ועל כן ציוותה התורה למחות את זרע עמלק מן העולם.
מצווה זו אנו מקיימים בשבת שלפני הפורים. מוציאים שני ספרי תורה, באחד קוראים את פרשת השבוע, ובשני קוראים את פרשת ’זכור’.
ומן התורה צריך לבטא את הזכירה בפה, שכן למדו חכמים, שבציווי לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק כבר נצטוונו לזכור עניינו בלב, ואם כן כאשר נצטוונו לזכור, הכוונה להוציא זכירה זו בפה. ועוד למדו שם, שהזכירה צריכה להעשות על ידי קריאה מתוך הספר. לפיכך מקיימים את מצוות זכירת עמלק בקריאת פרשת זכור מספר התורה.
וכיוון שקריאת פרשת זכור מן התורה, מדקדקים מאוד לקוראה בדייקנות ובטעמים מספר תורה מהודר. לכתחילה ראוי שכל אחד ישמע את הקריאה בטעמים ובמבטא המקובל במשפחתו. אבל גם אם שמע במבטא ובטעמים אחרים - יצא.

(הרב אליעזר מלמד)

מנהג כל ישראל להתענות בי"ג באדר, זכר לתענית אסתר. שהרי גזרת המן הרשע היתה, כי ביום שלושה עשר לחודש אדר, ישמידו יהרגו ויאבדו את כל היהודים טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז. ועל ידי נס הפורים ועלייתם של מרדכי ואסתר נשלחה אגרת נוספת מאת המלך אחשוורוש, המתירה ליהודים לעמוד על נפשם ביום י"ג אדר ולהרוג בשונאיהם, אך עדיין גזרה ראשונה לא נתבטלה, משום שכל אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אינו מתבטל, וממילא גם לשונאי ישראל היה מותר להרוג ביהודים. כלומר, בעצם, יום י"ג לחודש אדר נקבע על ידי המלכות ליום שבו מותר לשונאי ישראל ולעומתם לישראל להלחם ולהרוג זה בזה. ואף על פי שכבר היה מרדכי משנה למלך, מכל מקום הסכנה עדיין היתה גדולה, ועדיין היו צריכים לרחמי שמים, כדי שיצליחו להתגבר על שונאיהם ולהורגם.
ועל כן בוודאי, התענו אז, כפי שידוע ומקובל, שבכל עת צרה לישראל יש להתעורר לתשובה כדי להיות ראויים לנס ולהצלה. ואין תשובה גדולה יותר מאשר התשובה שעל ידי התענית, אשר מזככת את חומריותו של האדם ומחזירה את רוחניותו למקומה הטבעי והמרכזי.
ועל כן נהגו ישראל, בכל שנה בי"ג אדר, להתענות זכר לאותה תענית. ויש לציין כאן שכל חג שאין לו משמעות לדורות נתבטל, ומעצם קיומו של חג הפורים בימינו יכולים אנו להסיק שמשמעותו עדיין תקפה בימינו, עדיין יש שונאים אשר רוצים להשמידנו, ועדיין זקוקים אנו לתענית אסתר ולנס פורים, כל שנה מחדש.
וצום זה קל מארבעת הצומות הקלים, מפני שהן נתקנו על ידי חכמים, ואילו צום תענית אסתר נקבע על ידי שנהגו בו ישראל. לכן חתן וכלה בשבעת ימי השמחה שלהם מתענים בארבעת הצומות הקלים, ואילו מתענית אסתר פטורים.

(הרב אליעזר מלמד)

השנה חג פורים חל בתאריך יד’ אדר, ובערים המוקפות חומה עוד מימי יהושע בן נון, כגון ירושלים, חל בטו’ באדר. השנה יצא ליל פורים במוצאי שבת פרשת תצוה, ובמוקפים בליל יום א’.
ישנן 4 מצוות עיקריות בפורים. ונתנו רמז לזוכרן, שכולן מתחילות באות מ’: מגילה, מתנות לאביונים,משלוח מנות ומשתה. ונבאר מצוה מצוה.

מגילה- יום יד’ באדר בליל פורים וביום פורים בבוקר, קוראים את מגילת אסתר. במצוה זו חיבים נשים וגברים כאחד. את המגילה יש לשמוע מאדם הקורא אותה מתוך מגילת קלף, ועל פי הניגון הנכון.יש לשמוע כל מילה היוצאת מפיו על מנת שנצא ידי חובת המצוה. אם פיספס אדם מילה כלשהי, יכול להשלימה מהמגילה שלפניו, ו"לתפוס" את הקורא. ידוע ומפורסם המנהג להרעיש כאשר קוראים את שמו של "המן". זהו מנהג המבטא את מצותינו למחות את זכר עמלק הרשעים. בשמיעת המגילה ברדיו ובטלויזיה לא יוצאים ידי חובת שמיעת מגילה.

(הרב אליעזר מלמד)

בנוסף לסדר קריאת התורה הקבוע בכל שבת, תקנו חכמים להוסיף ולקרוא בחודש אדר ארבע פרשיות, והראשונה בהם פרשת שקלים (במדבר כח, ט-טו).

את פרשת שקלים תקנו כדי להזכיר לכל ישראל לתרום את מחצית השקל השנתית כדי לקנות בהן את קרבנות הציבור שהיו מקריבים בבית המקדש. בתרומה זו לא היה הבדל בין עני לעשיר, אלא כל אחד מצווה לתת מחצית השקל, לא פחות ולא יותר. ונרמז בזה שבדבר היסודי ביותר שנעשה בבית המקדש - הקרבת קורבנות הציבור, כולם שווים. ואף אם נותר כסף מתרומת השנה שעברה, לא היו קונים בו את קרבנות השנה החדשה, מפני שמצווה מהתורה להקריב בכל שנה קרבנות מתרומות השנה החדשה. השנה לעניין הקרבנות מתחילה בראש חודש ניסן. ולכן בכל שנה בראש חודש אדר היו מכריזים בבית הדין על השקלים, כדי שבמשך חודש אדר יביא כל אחד את מחצית השקל שלו, ומתחילת חודש ניסן יקנו את קרבנות הציבור מן התרומה החדשה. וכדי לחזק את ההכרזה תקנו לקרוא בשבת שלפני ראש חודש אדר את פרשת שקלים. ואם חל ראש חודש אדר בשבת, קוראים בו את פרשת שקלים. ואף לאחר שנחרב בית המקדש, תיקנו חכמים לקוראה זכר למקדש ולמצוות השקלים.

(הרב אליעזר מלמד)

שאלה: מהי מצוות ’מעקה’?
תשובה: מצווה מהתורה לבנות מעקה לגג של בית דירה שמשתמשים בו, כדי למנוע סכנה של נפילה ממנו. שנאמר (דברים כב, ח): "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו".

מעקה זה חייב להיות מספיק חזק, כך שאדם יוכל להישען עליו ולא יפול. כי רק מעקה כזה יוכל למנוע את סכנת הנפילה מהגג. ויתר על כן, מעקה שאדם גדול אינו יכול להישען עליו בביטחה, מזיק יותר מאשר מועיל, מפני שיתכן שאדם שאינו יודע שהמעקה חלש, עלול להישען עליו וליפול.
מאותה סיבה, אמרו חכמים, שאסור לאדם להניח בתוך ביתו סולם רעוע, מפני שיטעו אנשים ויחשבו שהוא חזק, וכשיעלו עליו עלולים ליפול ולהיפגע. וכן אסור להניח בבית מכשיר חשמלי מקולקל, שעלול לסכן את חייו של המשתמש בו. ואם התרשל והשאיר מכשיר מקולקל או סולם רעוע לשימוש בני ביתו, אפילו אם לא ארע דבר, עבר על האיסור של "לא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח).
לא כל גג חייב במעקה, אלא רק בגג שרגילים לעלות עליו ולכן גגות הרעפים המשופעים, שאינם ראויים לשום שימוש, או גג שאין לו מדרגות מהם אפשר לעלות אליו, הרי הוא פטור ממעקה. מפני שגג זה כנראה לא נועד לשימוש בני אדם.

(הרב אליעזר מלמד)

שאלה: מהו "לחם משנה"?
תשובה: מצווה לבצוע שבסעודת השבת יהיו לפניו שני ככרות לחם, זכר למן הכפול שהיה יורד לאבותינו במדבר ביום שישי לקראת שבת, שעליו נאמר: "לחם משנה". ואכן כל עניינה של השבת כפול, מצוותיה: זכור ושמור. קרבנה כפול, שני כבשים תמימים. ענשה כפול, ושכרה כפול. ואף הלחם שעליו בוצעים כפול לבטא את גדולת היום שמעלתו כפולה.
המצווה היא שבעת הברכה יאחוז בידיו את שתי החלות, אבל לפרוס מספיק אחת.
לכתחילה יש להקפיד שהחלות יהיו שלמות לגמרי, ולכן לא יסיר את התוית הדבוקה לחלה לפני הבציעה, כדי שהחלה תהיה שלמה לגמרי בשעת הברכה. גם כאשר בוצעים על מצות בפסח יש לבחור את השלמות. כשאין לחמים שלימים לגמרי, יבחר את הפחות פגומים. גם לחם קפוא אפשר בשעת הצורך להחשיב כלחם משנה. ואם אין לו לחמים שלמים אלא פרוסות, יקח שתי פרוסות בשעת הברכה.
לכתחילה גם בסעודה שלישית יבצע על שתי חלות, לבטא את עניינה של השבת שהוא כפול. ואם אין לו שתי חלות - יבצע על חלה אחת שלימה, שכן בזמן שירד המן, נשאר לאבותינו במדבר לסעודה שלישית כיכר מן אחד שלם לסעודה שלישית

(הרב אליעזר מלמד)

שאלה: על איזו כמות לחם צריך ליטול ידים לפני האכילה?
תשובה: תקנו חכמים ליטול ידיים רק לפני אכילת לחם, שהוא המאכל החשוב והעיקרי, אלא שיש לברר על איזה שיעור אכילת לחם צריך ליטול ידיים. כמה דעות נאמרו בזה, ולהלכה המתכוון לאכול לחם בשיעור של כביצה, שהוא מעט יותר מחצי פרוסה רגילה, צריך ליטול ידיים בברכה. ומי שמתכנן לאכול פחות משיעור כזה לחם, יטול ידיים בלא ברכה. וזאת כדי לצאת ידי כל השיטות, שמצד אחד יטול ידיו כדעת אלו הסוברים שגם על לחם בשיעור מזערי צריך ליטול ידיים, ומצד שני לא יברך על נטילה זו שכן יש אומרים שלא צריך ליטול ידיים על אכילת פחות מכביצה, ובכל ספק הנוגע לברכות, ההוראה שלא לברך.

(הרב אליעזר מלמד)

שאלה: מי חייב בהדלקת נרות שבת?
תשובה: מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, בין גברים בין נשים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שהאשה קודמת במצווה זו לשאר בני משפחתה, מפני שהיא אחראית על ניהול הבית, לפיכך זכותה לקיים את המצווה, ובהדלקתה יוצאים כל בני הבית. אך אם האשה מתעכבת, וזמן השקיעה מתקרב, מוטב שבעלה ידליק ולא יכנסו לספק חילול שבת בהדלקת הנרות.
מי שאשתו בבית חולים או שהוא אלמן, צריך להדליק נרות בביתו, ואפילו אם יש לו בת גדולה, עליו המצווה להדליק את הנרות, מפני שהוא בעל הבית. ואם ירצה יוכל למנות אותה שתדליק עבורו ועבור שאר בני הבית.
רווק או רווקה הגרים לבדם, חייבים להדליק בביתם במקום הסעודה נרות שבת בברכה. ואם כמה רווקים גרים ביחד ואוכלים סעודת שבת על שולחן אחד, עליהם להדליק את נרות השבת בשותפות, כלומר אחד מהם יקנה את הנרות וידליקם עבור כולם.

(הרב אליעזר מלמד)

שאלה: האם מותר לשטוף את הפה במים בצום?
תשובה: לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע.

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

(הרב אליעזר מלמד)