מודעות - להעמקת הזהות היהודית מודעות - להעמקת הזהות היהודית

נושא:

  חזרה לדף הבית
  לרשימת השיעורים...
למי יש טבע של תינוק?
ראובן ששון




למי יש טבע של תינוק?


מדוע רק מעט אנשים מתבוננים ומחפשים את הטוב האמיתי?


מחפשי האושר - בורחים ממנו?!


הלא פעולות רבות של האדם, לפחות כל אדם ממוצע, איש ככל האנשים, הם להגשת אושר, אפילו מזוכיסט שמענה את עצמו - זה האושר שלו!


אין אדם שלא רוצה בכך, כל אדם פשוט, חותר בכל חייו להשיג אושר ושמחה.


אז מדוע לא מצאנו הרבה אנשים המוטרדים בשאלה זו, וכולם פונים באופן די אוטומאטי לענות לעצמם שהאושר טמון בגשמיות.


"אם אהיה עשיר ואגיע למצב שאוכל לספק את כל תאוותי הגשמיות אז אהיה המאושר", מחשבה זו מקוננת במוחם של רוב הבריות.


מדוע? למה שלא "יפזלו" קצת, רק קצת, אל עבר היהדות.


הלא אוצר עצום של אושר טמון בחוּבּה, עשרת מונים מכל סיפוק גשמי!


ואם תאמרו - מפני שלא שמעו על כך, אז נשאל שאלה אחרת קצת.


מדוע כשבאים לשמוע על יהדות הרבה מאוד אוזניים נאטמות?


על מנת שנוכל לענות על שאלה זו יש לנו לבאר בס"ד פרט חשוב בשלבי התפתחות האדם.


התינוק - חמוד, אגואיסט, עם שכל קטן.


האדם נולד אגואיסט בטבעו, מפני שהצד הרוחני שבו, עדיין לא בא לידי ביטוי באופן ממשי.


ניתן לראות זאת בפשטות על התינוק. דבר עליון של האדם, השכל, שבו הנשמה באה לידי ביטוי, עוד לא מפותח אצלו. אין הוא שוקל ומברר דברים, אלא עושה הכל על פי רגשו וחשקו, לדבר, איננו יודע עדיין.


אם נתבונן על תינוק ניווכח לראות שהוא אגואיסט מושלם, כל אימת שבא לו משהו, הוא צורח ובוכה עד שיקבל את מבוקשו. אפילו אם אימו עבדה קשה כל היום, התעייפה וסוף סוף הצליחה להירדם, אין הוא שותק, הוא יישאר בטבעו, והיה אם ירעב - יפצה פיו ויפצח ביילולים, יצרח ולא ישקוט.


תינוק שרוצה בלון אדום לא יוותר לאף אחד, הוא רוצה בלון אדום ויהי מה, העולם יתהפך אבל לו, יהיה בלון אדום, גם אם זה יבא על חשבון אח אחר, יותר בוגר ויותר מבין, הוא יאלץ בלית ברירה, לוותר לקטן הצרחן.


אמנם, גמל הקב"ה חסד עם התינוקות, ונתן להם חן, שיאהבו על הבריות, אשר על כן בקשותיהם יתמלאו, שאם לא כן, לא היו מוצאים אוזן קשבת לבקשותיהם, ואדרבא, היו מוצאים איזו יד שתשלח על מנת לסתום להם את הפה הרעשן.


קוטלי האגואיזם


ילד, בשנות חייו הראשונות, פטור מתורה ומצות, הצד האגואיסטי שבו כ"כ חזק, הדעת שבו, חלשה היא, ואין טעם להטיל עליו דברים שעדיין לא יוכל לשאת.


בשלב יותר מתקדם, הוא מגיע לגיל חינוך, אביו מצווה לחנכו ולהכשירו להתחיל ולפתח את הצד הרוחני שבו, ה"לא אגואיסטי". כשמתבגר יותר, ומגיע לגיל שלוש עשרה שנה, הוא כבר מתחייב בקיום המצוות, לפי שהדעה נתיישבה בו בשיעור כזה, שניתן כבר לחייב אותו בתורה ומצוות. הצד הרוחני שבו כבר מספיק מפותח עד כדי הבנה מהי נתינה, התחשבות בזולת. אמנם ברובד נמוך, אך הבנה מספקת כדי לחייבו בקיום מצוות.


כך, אט אט, מתבגר וגדל על ברכי התורה והמצוות, מתרגל הוא לפתח את הצד הרוחני שבו, החפץ בנתינה, ועולה למדרגות של אהבת חסד, עזרה, אכפתיות, אפילו ללא מטרות רווח אישיות.


למה להישאר תינוקות?!?


לאחר אלו הדברים נוכל להבין בנקל מדוע רק מעטים הם המתבוננים ומעמיקים בחיפוש אחר האושר והטוב האמיתי.


רוב בני האדם התרגלו מקטנותם להנאות גשמיות, זה היה עיקר מעייניהם, שאיפותיהם וחשקם. אשר על כן קבעו לעצמם במסמרות, שהאושר טמון בודאי באותו עולם חומרי.


סבורים הם שמי שחי כמו מלך וכל תאותיו נעשות, הוא פסגת השאיפות, הוא המאושר, וכולם משתוקקים להיות כמוהו.


למרבה הצער, הם נעלו את עצמם ואת השקפת עולמם על עולם מצומצם וקטן, רק סביב הגשמיות והנאותיה, איך להשיג אותה על הצד הטוב ביותר.


משום כך נעשו עוורים, בעלי מוגבלות מלקלוט מהות שונה, אחרת בתכלית, טובה הימנה עשרת מונים, הלא היא ההנאה והטובה הרוחנית, המלאה זיו והדר, ערך ותוכן עצום וכביר.


נכון שהיא נסתרת וטעונה חיפוש, באשר היא הפוכה ומנוגדת לטבע האגואיסטי של האדם. רק לאט, לאחר לימוד והבנה, נפתח הצוהר בפניה, ומתגלה היא ביופיה ובקדושתה, אשרי מי שזכה לגלותה ולהתחבר לשאיפותיה.


אכן, רוב הבריות לא זכו לכך, שקועים הם מיום הוולדם במילוי דחפיהם האגואיסטיים, חושבים את עצמם לחכמים ולאנטילגנטים היודעים אושר מהו.


ביודעין ובלא יודעין, בשוגג או במזיד, הם אוטמים את אזנם מלשמוע את דבר ה', בורא העולם, הרוצה להיטיב להם באמת ולמטרה זו ברא את כל המציאות.


דבר ה' המתגלה בפסוקי התנ"ך - בצוואות משה רבנו, בנבואות הנביאים, דבר ה' המתגלה ומתפרש במאמרי חז"ל ובהדרכותיהם הנאמנות, הכל לטובתנו ולמענינו.


הטענה הידועה.


אם יבא אדם ויטען כנגדנו ויאמר: "מה אתה יודעים מזה לעשות חיים, כייף והנאות, אני יודע לעשות חיים, אני ממצה את כל חיי "בּסבבה", אתם סתם משלים את עצמכם, נועלים את עצמכם מהכיף של העולם, מתנזרים ממנו. אתם מלבישים על עצמכם כל מיני חוקים שחונקים אתכם ולא נותנים לכם לחיות כמו בנאדם, תשתחררו מכל אלו ובואו איתנו להתגלגל על החוף...! ".


חבר יקר - אצל מי היתרון?


ובכן נענה לו בשמחה ובאהבה ונסביר לו כך:


"א. אין שום איסור ללכת לחוף, השאלה הצדדית היא מתי ובאיזה חוף. 


ב. את האושר שלך אנו מכירים, גוף גם לנו יש ואת סוגי הנאותיו גם אנו מכירים.


אולם, אתה את שלנו לא מכיר, את ההנאה שלנו אינך יודע, היא לא נמצאת אצלך בלקסיקון. אתה רואה אצלנו רק צד חיצוני, שטחי, את מה שהולך בתוך הענינים, בפנימיות שלהם אתה לא מסוגל להבחין, לכן זה נראה לך כקושי וכמחנק.


הנה לך דוגמא. קח את מצוות השבת, אתה תאמר, איזה דכאון, תקועים יממה שלימה בלי אפשרות להשתמש בחשמל, לא יכולים לנסוע לים, לבלות, אי אפשר לעשות "על האש" וכו' וכו' , בקיצור מחנק אחד שלם.


אולם אנו נאמר לך חביבי, שאתה לא יודע מה שאתה מפסיד, כזה אושר, כזאת מנוחה ורגיעה מכל הרעש של ימות החול. יום אחד בשבוע של עצירה, של התחדשות, עם כל המשפחה, עם החברים, זה לא כ"כ נורא לא לחלל שבת, פשוט צריך קצת להתרגל, וזה משתלם מאוד, יש נעימות, אווירה טובה, שמחה ואושר אמיתי.


אתה תחשוב שאנו חונקים את עצמנו, אולם אנו אומרים לך בודאיות מוחלטת ללא עוררין כלל ועיקר - זה משתלם וכדאי ואף לרוב מהנה, ופעמים אף מאוד מהנה.


יתרון גדול יש לנו עליך, אנו נפגשנו עם שתי האלטרנטיבות.


שים לב! אל תדאג! גם אנו חפצים בטוב עבורנו ולא ברע.


ובהיותנו שוקלים את הצעותיך, שהם למעשה הצעות גופנו, מול הצעותנו שלנו, לא עלה במחשבתנו שום ניצוץ או כיון כלל ועיקר ללכת אחריך. לא בהכרח מפאת הפחד מהעונש המגיע למי שממרא את צוו הבורא, אלא מפני שזה לא כדאי כלל, לא משתלם ואין לו ערך ויחס כלל מול ההצעה השניה, המביאה לנו חיי אושר נצחיים, ההצעה שאנו מכירים ואתה, לצערנו, עדיין לא.


מלבד זאת, סבל ויסורים לא מעטים נובעים מהטביעה בחומריות.


אם תהיה אמיתי עם עצמך, תבחן טוב את עצמך, תעביר לנגד עיניך את הימים שעברו, תודה שגם אתה לא ממש נהנה בחייך, לפחות לא כפי שאתה מצייר לנו את הכייף שלך בחיים (ורבים מודים בכך.... , וכמו שאומרים - צא וראה!!).


זאת ועוד, טביעה מוגזמת בחומריות מבלי הצבת גבולות, מביאה לשחיקה, להתיישנות, להתמכרות, לאיבוד טעם וערך בהנאה.


כבר אמרו חז"ל: "מרעיבו - שבע, משביעו - רעב" (סוכה נב:).


מה שאין כן ע"י וויסות נכון ואמיתי תהיה ההנאה הגשמית טובה ומשופרת באיכותה.


זאת מפני שניצור את הגבול, את המעצור, המביא להתחדשות ובכך נמנע את השחיקה ואיבוד הטעם. הוויסות אף מביא לשליטה עצמית המונעת התמכרות, השתעבדות, כפיפות וחוסר יכולת להסתדר מבלי ההנאה.


התורה חפצה שנהנה גם בגשמיות, לפיכך נתנה לנו עצות טובות, לחיי אושר אמיתיים, למדה אותנו את סוד הויסות, המעצור, המביא להתחדשות ורעננות.


התורה חפצה שנהנה הנאות אמיתיות, בריאות וערכיות, לא חיצוניות וחולפות, המביאות שחיקה, תסכול לאחר גמר ההנאה או כשאין דרך להשיגה.


לפיכך נתנה לנו הדרכות מעשיות, לטוב לנו כל הימים.


לכן, אל לך חביבי לפתוח את פיך ולהתבטא כחכם וכמבין מול דבר שאינך כלל מכיר. זה רק מראה על בורות וטפשות כשהאדם מדבר כמבין ויודע דבר, על משהו שהוא כלל אינו מבין, מכיר ויודע.


חץ וקשת מול פצצת אטום?


משל למה הדבר דומה: 


לשני אויבים, הבאים ללחום זה כנגד זה.


האחד, מומחה עולמי ביירית חץ וקשת, צלף מעולה ודייקן.  ואילו לשני יש נשק סודי, פצצה גרעינית, שיריבו איננו מכיר כלל, לפי שהוא לא שמע על מושג זה.


בעל החץ וקשת צוחק בגאווה ובזילזול מול יריבו, מפני שהוא סומך על כשרונו, באשר הוא סובר שאף יריבו יבא להתמודד נגדו בכלי נשק דומים.


ובשטח זה, הלא הוא אלוף ומומחה, ויריבו איננו מוכשר בשטח זה כמוהו.


לכן סבור הוא בגאון וגאווה שהניצחון אצלו בכיס הקטן.


לעומתו, יושב השני שקט ובוטח, תחת שפמו מצחקק הוא על בורותו של יריבו השוטה, בעל החץ וקשת. 


הלא הוא בלחיצת כפתור משגר פצצה המוחקת בין רגע את יריבו מעל פני האדמה.


הנאה גשמית אמיתית - וויסות נכון!


נוסיף להדגיש לו שהתנזרותנו מגשמיות היא חלקית, ע"י שימת גבולות.


באופן זה אנו משיגים לא רק שכר לעולם הבא בתוספת עונג ועוצמה-רוחנית, המתבטאת בשמחה, בסיפוק, בערכיות, ביכולת שליטה עצמית. אלא אף משיגים אנו את ההנאה הגשמית במיטבה, לא בכמות אלא באכות, ואשר ערך ההנאה נמדד באיכות. ריבוי הכמות בגשמיות לא רק שפוגע ברוחניות, אלא שהוא מזיק לגשמיות ואף מוריד את האיכות שבהנאה. 

מודעות - השער לעולם היהדות